רש"ש על נדה נ״ג

1 גמרא א"ר אשכחתינהו לרבנן דב"ר כו'. סוכה יז וש"נ:

2 שם מאי בדקה אילימא דבדקה בדרי"ה כו' מכלל דרבנן סברי אע"ג דל"ב כו' הא לא בדקה. ק"ל דלקמן סח ב תניא א"ל לרי"ה אילמלי כו' כל בה"ש כו' עכשיו אימור עם סלוק ידיה ראתה. אבל רי"ה משמע דלא חייש לזה. ובתוס' שם וקשה כו' לימא ר' יוסי לנפשיה כו' וי"ל כו' ואין לנו להחמיר כו' ע"ש. וא"כ י"ל דרבנן דהכא סברי כרי"ה וכר' יוסי דלא נצרך להיות בודקת כל הבה"ש. ורבי סבר דוקא שבדקה בכולו. ואולי דסוגיא דהכא לא אזלא אלא אליבא דרבא דלעיל דאמר אפי' לרבנן אילמלי כו' כל בה"ש כו'. ורבנן דב"ר ג"כ אודו ליה:

3 א"ר נראין כו'. כצ"ל:

4 רש"י ד"ה בה"ש דרי"ה. דבריו תמוהין בתרתי. א דשם מבואר דהתחתון מכסיף קודם לעליון. ב דשיעור חצי מיל הוא לר"נ שם. אבל לרי"ה. לרבה ג' רבעי מיל. ולרב יוסף תרי תילתא. ועי' בגה"ש ריש ברכות. וע"כ ט"ס כאן וצריך תיקון:

5 רש"י ד"ה בשלמא בלא רבי בסופו. תיבת כולו שיעורו כמו כו' בכ"מ:

6 תד"ה שאף. בפ' הזהב גבי חומש הקדש ומעשר. כצ"ל:

7 רש"י ד"ה תולה כתמה. אלא משמצאה ולהבא. נראה דל"ד דודאי הכתם אינו מועיל להקל שלא תטמא מיהא מעל"ע משעת ראיה כמו כל רואה. וגדולה מזו לפי' ר"ח בתד"ה שהוא. שגם מקולקלת למנינה בהמעל"ע של ראיה לרבי. ואולי ר"ל באשה שיש לה וסת. וגם בזה יש לדון. וביותר לפירושו דלקמן דלרבי מונה ממציאת כתמה אף להקל לטבול בליל שביעי לו. א"כ נידונה כרואה שלא בשעת וסתה:

8 תד"ה שהוא. ואדרבה ר"ש מחמיר טפי שמטמא כו'. והא דלא מקשו מהא דלר"ש אינה טובלת עד ליל ז' לראייתה ולרבי טובלת בליל ז' לכתמה לפרש"י. דהתם אינו משום חומרא דכתם. אלא אדרבה משום קולתו דחשבינן ליה כמו שאינו:

9 בסה"ד ואתמול מצאה כתם כו'. כצ"ל בלא וי"ו וכ"מ ברש"ל:

10 גמרא אר"ח ה"ק הרואה כו'. ועי' בפי' הרע"ב. הן לפי פשטות פירושו יש ג"כ חסרון בלשון משנתינו תיבות ובשביעי לנדתה לבד סירוס התיבות הנמצאות בה. גם תיבת לכולן אינה מדוקדקת כיון דלא קאי רק אשתי בבי בתרייתא. עי' תוס' כתובות ח. ולע"ד נל"פ הרואה יום י"א בה"ש אשר אז הוא תחלת נדה וסוף זיבה. או שהיא רואה בעת תחלת זיבה וסוף נדה דהוא בסוף יום הז' לנדתה. או. יום מ' כו' בה"ש לכולן הרי אלו. פירוש כל הארבע הללו. טועות. וזהו הנשוא דכולהו בבי ר"ל תיבות הרי אלו טועות. ונכון בעז"ה: